מישהו שלח לי סרטון של אישה שדומה לי שתי טיפות מים וכתב לי "זו הכפילה שלך". אחרי שכמעט התפתיתי להאמין (בכל זאת התמימות שלי לא נעלמה לגמרי אחרי הנוכל האמריקאי, וטוב שכך) הוא צחק ואמר שזה ai…
רגע אחד התבאסתי עד שחבר טוב שלי אמר לי: "נשמה, עוד אחת כמוך אין! פצצת על חלל!"
ועדיין נותרה בי מחשבה שבוודאי עברה גם בראשכם לא פעם: האם יש לנו כפיל במקום כלשהו ובעיקר מסקרן אם החיים שלהם טובים משלנו.
אולי בכלל לכל אחד מאיתנו יש כמה גרסאות פעילות במקביל, רק שאנחנו נעים על ציר אחת מהן, והשאר מתקיימות כצל: בקריירה אחרת, בזוגיות אחרת, בארץ אחרת, או באומץ שהיה חסר ברגע מסוים.
השאלה המסקרנת באמת היא לא אם יש לנו כפילים, אלא אם היינו מוכנים להתחלף איתם.
האם היינו מוכנים לוותר על הזיכרונות שצברנו, על הצלקות שהפכו אותנו למי שאנחנו, בשביל לדעת איך זה מרגיש להיות כמעט אנחנו אבל אחרת? או שאולי דווקא המחשבה על החלפה מפחידה, כי היא חושפת עד כמה אנחנו מחוברים גם לבחירות השגויות שלנו.
אז אני לא הייתי מתחלפת עם אף אחד. יש לי את ההורים הכי נכונים לי. לא מושלמים אבל משלימים. יש לי ילדים מלאים באור שנשלחו אליי כדי לשמור עליי חיה ובועטת (ומי שקרא את הספר יודע מה היה קורה חלילה אם לא היו לי אותם). יש לי חברים טובים ואת העבודה הכי טובה בעולם. וכן, יש לי צלקות שהרווחתי כל הדרך לגן עדן. שבת שלום חברים. תאהבו את עצמכם כי נבראתם על ידי המכונה שלעולם לא טועה.
