בשבועות אני תמיד חוזרת לילדה שהייתי.
תלמידה בבית ספר דתי, עם חולצה לבנה וחיוך שובב, נוסעת עם הכיתה לטקס הביכורים בקיבוץ.
אז זה הרגיש טבעי לגמרי להתפלל בבוקר, לשיר שירי ארץ ישראל בצהריים, ולראות טרקטורים מקושטים נוסעים ליד ילדים עם טנא על הראש. אף אחד לא שאל אם זה דתי מדי או חילוני מדי.
המסורת והאדמה, הקיבוץ ובית הכנסת, שמע ישראל ושירי חג. הכל חי יחד באותו מרחב.
היום לפעמים נדמה שהחיבור הזה הפך לדמיוני.
כמעט כמו לשמוע שמע ישראל באירוויזיון, אבל אולי שבועות זו הזדמנות לחזור לעצמנו. להזכיר לעצמנו שהשורשים שלנו אף פעם לא באמת נפרדו, שהזהות הישראלית תמיד ידעה להכיל קצוות, אדמה ואמונה, קודש וחול, מסורת והתחדשות.
בתוך כל הרעש והוויכוחים של השנים האחרונות אני הכי מתגעגעת לפשטות ההיא.
לימים שבהם היה מותר להיות גם וגם, בלי להסביר יותר מדי ומתפללת שנחזור לארץ ישראל הישנה והטובה.
חג שבועות שמח, אהובים ואהובות. לכו ללבוש לבן ולקבל את החג באנרגיות טובות.
בתמונה נועם בתן בקריאת "שמע ישראל" (צילום מסך כאן 11)
