הפקת אדיפוס בקאמרי מצליחה לחלץ את הטרגדיה היוונית העתיקה מהמרחק המיתולוגי ולהניח אותה, חדה ומטרידה, בלב ההווה. במקום עוד קריאה גורלית על נבואה ועיוורון, עולה כאן דרמה משפחתית חונקת, שבה נרקיסיזם, שליטה והכחשה מכתיבים את הדינמיקה עד הקריסה הבלתי נמנעת.
אדיפוס בקאמרי (עמוס תמם המעולה) אינו מלך אלא פוליטיקאי נרקיסיסט שמסתבך ברשת של שקרים וחוסר מוסריות.
היחסים במשפחה המלכותית מצטיירים כרשת רעילה של תלות הדדית והכחשה. יוקסטה (קרן מור המהפנטת) אינה רק אם-רעיה טראגית, אלא שותפה פעילה לשימור השקר. הניסיון שלה “לא לדעת” אינו תמימות אלא מנגנון הגנה: היא מבינה שגילוי הסוד יוביל לטרגדיה. כאן הבמאי (עירד רובינשטיין) מדגיש עד כמה שתיקה, הסטה והקטנה של סימנים מוקדמים הן אלימות רכה. כלומר, אלימות שמתחפשת לאהבה. זהו טעם מר מתוק. איך אני יודעת? מי שטעם את טעמה של האלימות, כמוני, לעולם לא ישכח אותה.
גם דמות האב הנעדר/המודחק (לאיוס) נוכחת כטראומה לא פתורה. זהו מחזור קלאסי של פגיעה בין דורית שפועלת כמו רעל שמתפשט בגוף.
העיבוד בקאמרי בוחר להאיר את הכוחנות הגברית כציר מרכזי. אדיפוס מוקף בדמויות שמזהירות אותו והוא, בנחישות עיוורת, דורס את כולן בשם “האמת”. כאן מתחדדת הביקורת: נרקיסיזם אינו אהבה עצמית מופרזת, אלא חוסר יכולת לשאת מורכבות.
בסיכומו של דבר, אדיפוס בקאמרי הוא לא סיפור על גורל, אלא על בחירה מתמשכת לא לדעת באמת, ועל המחיר. זו טרגדיה משפחתית עכשווית, שמזכירה עד כמה נרקיסיזם והכחשה יכולים להיראות כמו מנהיגות ואהבה, ועד כמה מהר הם הופכים ליחסים רעילים שמחריבים כל מי שנוגע בהם.
