ביקורת: “הנאהבים והנעימים” – ניסן נתיב
מאת לי קרן
יש רגעים בתיאטרון שבהם אתה לא רק צופה בהצגה – אתה יושב בתוך לב פועם. “הנאהבים והנעימים” מבית הסטודיו למשחק ניסן נתיב היא בדיוק רגע כזה: יצירה רגישה, חכמה ומטלטלת, שמצליחה לגעת במקומות העמוקים ביותר של אהבה, זיכרון וגעגוע – מבלי לגלוש לפאתוס או להכבדה מיותרת.
זהו סיפור אהבתם המופלא והאסור של יוסל ועזריאל, שני תלמידי ישיבה צעירים מעיירה קטנה בפולין. הם לומדים יחד בחברותא תחת טלית אחת. בתוך עולם של חוק, אמונה ופחד מחטא – נרקמת ביניהם אהבה שאין לה מקום ושם. זו אהבה הנעה בין תשוקה לאמונה, בין צו ההלכה לצו הלב.
כבר מהרגע הראשון מורגשת עבודת אנסמבל מגובשת ומדויקת. הסטודנטים מביאים לבמה נוכחות בימתית בוגרת, כנות רגשית ויכולת הקשבה נדירה זה לזה. אין כאן “כוכבים” שמבקשים לגנוב את ההצגה – יש קבוצה שנושמת יחד, חיה יחד, ומספרת סיפור אחד שלם. הדיאלוגים נאמרים בפשטות חודרת (למרות שהשפה של בשביס זינגר לא שגורה בפיו של אף ישראלי כיום) והתנועה על הבמה – לעיתים מינימליסטית – מטעינה כל מבט וכל שתיקה במשמעות.
הבימוי מדויק ואינטליגנטי. הבחירות האמנותיות אינן צועקות אלא מרמזות, מאפשרות לטקסט ולעבודת השחקנים להוביל. השימוש בחלל הבימתי יוצר תחושת אינטימיות כמעט ביתית, שמעצימה את החוויה הרגשית של הקהל. התאורה והסאונד תומכים באווירה ברגישות רבה – לא משתלטים, אלא מלווים.
מה שמרשים במיוחד הוא האיזון העדין בין שבר ליופי. ההצגה עוסקת בנושאים טעונים, אך מצליחה לשלב גם רגעי אור, הומור דק וחום אנושי. יש בה תזכורת לכך שגם בתוך כאב – יש אהבה; וגם בתוך פרידה – יש זיכרון שנשאר נעים.
ניסן נתיב ידוע כמוסד שמטפח עומק, משמעת ודיוק, ו”הנאהבים והנעימים” היא הוכחה נוספת לכך. זוהי לא רק הצגה של סטודנטים – אלא יצירה בשלה, אמיצה ונוגעת, שמותירה את הצופה מהורהר הרבה אחרי מחיאות הכפיים.
מי שמאמין בכוחו של תיאטרון לספר סיפור אנושי פשוט – ולרפא לרגע את מה שסדוק – ימצא כאן חוויה מרגשת ומלאת נשמה.
