בימים האחרונים, כשעולים שוב הקולות מאיראן על השמדת ישראל, אני מוצאת את עצמי חוזרת למקורות ונאחזת בקרקע.
לא במקלט פיזי – במקלט רוחני. פחות חדשות. יותר תפילות. יותר שירים שמחזקים את הלב.
עכשיו מתנגן לי בראש השיר של אילנית – "ארץ ארץ".
כשהיא שרה "ארץ בה נולדנו" אני נעצרת רגע. למי היא מתכוונת? הרי גדולי האומה שלנו לא נולדו כאן.
דוד בן-גוריון נולד בפלונסק בפולין. תיאודור הרצל נולד באוסטריה. אברהם אבינו יצא מאור כשדים – עיראק של היום. ואפילו אילנית עצמה לא נולדה כאן, אלא בברזיל. אז למה היא שרה "ארץ בה נולדנו"?
כי אולי לידה היא לא רק מקום גיאוגרפי. אולי היא החלטה. הרגע שבו אמרנו: כאן. כאן אני שייך. כאן אני לוקח אחריות.
כאן אני בוחר להיוולד מחדש כחלק מאומה שחזרה לאדמתה אחרי אלפיים שנות גלות.
אין לזה תקדים אמיתי בהיסטוריה האנושית.
מהמקום הזה היא שרה. כדי ליצור מציאות. מילים יוצרות מציאות. לא כי הן תמיד מדויקות, אלא כי אנחנו מאמינים בהן מספיק כדי לחיות לפיהן. וזו גם הסכנה וגם הגאולה של מילה. מי ששולט במילים, שולט בסיפור.
דווקא בימים של איומים ורעש מבחוץ, חשוב לזכור מי אנחנו. עם הספר. עם של זיכרון, של תקווה, של אחריות.
מאחלת לנו לחזור לעצמנו. לאתוס שהחזיק אותנו אלפיים שנה. לתקווה ששמרה עלינו גם כשלא הייתה לנו מדינה.
ושנזכור – הבית הזה לא מובן מאליו. והנס הזה לא חוזר פעמיים.
