מלכה בלי כתר

מאת עינת פרידמן

בבני ברק של שבתות לבנות

היית מהלכת כמו מלכה בלי כתר.

צדיקה שיודעת שתפילה

ומרק עוף מתקנים כל שבר.

אצלך היה לי בית, כותל קטן משלי.

כשהלכת נפלו כל השמיים שלי.

עליי ועל כל העיר השחורה.

גשם זלעפות שלא השאיר לחי יבשה.

שכבת במרכז החדר, עטופה בתכריכים,

מסביבך עשרות

נרות נשמה רועדים.

המלכה שלי דוממת.

הממלכה שלי נפלה.

רציתי לגעת, לחבק, אמרו לי "אסור, זוזי ילדה".

שנים לא הבנתי למה הקשבתי למי שלא ראה אותי.

למה לעזאזל לא גנבתי חיבוק אחרון מלכותי.

גם את חדר הטהרה לא נתנו לי לראות.

פתחתי לרגע,

ראיתי שערות.

בתוך הכיור.

נעלתי, ננעלתי.

עד היום לא שחררתי את אותה נשימה.

אני זוכרת

תנועה חדה!

אחריה הגוף שלך נעלם בבור…

עשרות מטריות הסתירו את האור.

ואחר כך רק חור שחור. בנשמה.

סבתא ממה שלי,

הצדיקה מבני ברק,

מלכה בלי כתר, נעלמה.

סבתא צדיקה שלי

רציתי שתדעי שאת חיה בי,

עד היום.

בכל שולחן שאני עורכת,

בכל תפילה חרישית,

בכל געגוע שלא יירגע לעולמים.

רציתי כל כך שתהיי גאה,

שתדעי שהלכתי לאיבוד, אבל האבדה נמצאה.

ובעיקר שאם יש שער ללב שלי

המדמם והפצוע,

אם יש עדיין אלוהים בתוכי ומעליי,

זה רק מפני

שאת עמדת שם פעם וחייכת אליי.