לכל אחד מאזרחי ישראל זה קרה במלחמה הזו: הרגע שבו המלחמה הפכה מאזעקה בנייד לטורנדו ברחוב. במדינה כל כך קטנה שמטווחת מכל עבר זה רק עניין של זמן עד שזה פוגע בשכונה שלך. אז אתמול בלילה האיראנים דפקו לי בדלת.
רסיס נפל ממש ליד הבית שלי ושל אחותי צביה. פתאום זה כבר לא משהו שרואים בחדשות, לא סרטונים, לא דיווחים רחוקים. זה כאן. קרוב. מוחשי. נושם באותו אוויר שלי.
אז איך זה מרגיש? כמו הקפאה עמוקה. רגע כזה שבו הזמן עוצר. את מבינה עד כמה הכול שברירי, עד כמה הגבול בין שגרה לפחד הוא דק, כמעט בלתי נראה ולמה אסור בשום אופן לזלזל באזעקות.
ובתוך כל זה, יש גם משהו אחר. ההבנה שאנחנו כאן. ביחד. שיש לנו אחד את השני. משפחה. שכנים. אנשים טובים, במקלט ומחוצה לו.
אז בשעות האחרונות הלב דופק חזק יותר, אבל גם נחוש יותר כי אם הלב דופק אין סימן טוב יותר שאתה חי ואם אתה חי סימן שיש לך עוד הרבה מה לעשות על הכדור הזה. עוד מצווה, עוד עזרה למי שצריך, עוד חיבוק ליקרים לך. עוד שיעור שאתה צריך לעבור.
שנדע ימים שקטים יותר ואמרו אמן.
