עוד מעט נשב כולנו סביב שולחן הסדר. נפתח את ההגדה, נמזוג כוס ראשונה, והקטנים ישאלו את ארבע הקושיות. כמו בכל שנה.
אבל השנה, אני מבקשת להוסיף עוד קושיה אחת, עכשווית, קצת לא נוחה: למה יש ישראלים שחוגגים את פסח דווקא בסיני?
אני מבינה את הפיתוי. באמת.
חופי התכלת, השקט, הריח של החופש, ואולי גם איזה סיר בשר עם חומוס טוב שמושך אותנו לשם.
גם אני הייתי שם פעם, בסיני. עם בחור בשם ישראל, למרבה האירוניה. חצינו, טיילנו, חיפשנו משהו… אולי חופש, אולי שקט, אולי את עצמנו, אבל ככל שעוברות השנים, משהו בי מתחדד:
פסח הוא לא רק סיפור על יציאה.
הוא סיפור על יעד. על כיוון. על בחירה.
יצאנו ממצרים – כן.
אבל לא כדי להישאר במדבר, ולא כדי להתפזר לרוחות.
יצאנו כדי להגיע. כדי לבנות. כדי להיות עם חופשי בארץ שלנו.
והשנה, כשאני יושבת סביב שולחן הסדר, אני שואלת את עצמי ואת כולנו: האם אנחנו באמת מבינים את המסר של ההגדה?
האם החירות שלנו היא רק חופש לנוע ממקום למקום, או גם אחריות לבחור איפה הבית שלנו? ולשמור עליו גם כשהוא בוער. במיוחד כשהוא בוער.
אני לא שופטת. באמת שלא.
כל אחד והדרך שלו לחגוג, לנשום, לברוח רגע.
אבל עבורי, התשובה התבהרה עם השנים.
אפשר למצוא שלווה בהרבה מקומות בעולם.
אבל בית יש לי רק אחד.
וכשאני מרימה את הכוס ואומרת "לשנה הבאה בירושלים" מבחינתי זה כמו לשיר אין לי ארץ אחרת. אני לא מדקלמת.
אני מתכוונת לכל מילה.
