החמץ שהוצאתי מתוכי

יומיים לתוך החג אני יושבת לעשות רשימת חיסול – ממה נפטרתי בפסח הזה ומה עוד צריך ללכת עד סוף החג.

בחרתי להפסיק לתת מקום לחוסר סבלנות מול אנשים שלא יודעים להחזיר הודעה. זה החמץ הראשון שצריך ללכת.

ניקיתי מגירות של “יהיה בסדר” והחלפתי אותן ב“אני דואגת שזה יהיה בסדר”.

מישהו פעם קרא לי עצלנית כי אני עושה דבר אחד בכל פעם. ואפילו טרח להסביר לי איך "נכון" לחיות.

בחרתי לוותר על הרעש הזה.

יש מספיק קולות בעולם, אני מקשיבה למה שעובד לי.

שחררתי מהלב כעסים ישנים, כאלה שנדבקו כמו פירורי מצה לשטיח. והאמת? לקח יותר זמן לשחרר אותם מאשר לנקות את האוטו לפני החג.

מצאתי בפינות נסתרות גם כמה פחדים קטנים,

כאלה שחיכו ל"אולי אחר כך”. הפעם לא דחיתי. פשוט שחררתי.

ובמקום כל מה שיצא,

נשאר קצת יותר מקום לנשימה,

לקצת שקט,

ולאנשים שמביאים איתם טוב בלי לעשות רעש.

שבת שלום חברים אהובים. אם אתם עדיין כאן – זה כי בחרתי בכם.