כשמסתכלים על תמונות שחור לבן בהקשר של שואה לרוב עולה תחושה של אובדן, של עולם מפואר שנחרב, וזו אחת הסיבות שקשה לי כל כך עם היום הזה.
אני בוכה בכל סרט שואה, גם אם הנושא מוזכר בעקיפין וגם אם לא רואים ערימות של שלדים ומשקפיים. לכן כדי להגן על הנפש שלי אני בוחרת לראות את החלק האופטימי שבא אחריה – התקומה והעלייה לארץ. קחו למשל את התמונה הזו שצולמה בקזחסטן אחרי המלחמה. רואים בה את סבא חיים יוסף, סבתא צביה והילדים אידה, מלכה, יואל, שרקה וחיה (אמא שלי).
כל מי שמופיע בתמונה נשא איתו את הכאב והפך אותו למנוע של צמיחה. הם עלו לארץ, הקימו משפחות לתפארת והבינו שאין לנו מה לחפש במקום אחר.
הראשונה לזהות הייתה סבתא ממה שראתה יום אחד את הרב של העיירה בורח עם משפחתו וכך למדה על האסון שבדרך. זה קרה בזכות האמונה שלה, שגרמה לה לזהות את הסימן שאלוהים שלח לה. אם לא הייתה מבינה את הרמז הייתה עולה בארובות אושוויץ כמו מרבית יהודי העיירה.
אני לא אבין את היהודים שנשארים באירופה שנכבשת על ידי המוסלמים ועוד פחות מכך את הישראלים שיורדים לברלין. אם גם אתם חושבים על כך כנראה שלא הבנתם את הלקח של השואה. אני רק מקווה שאלוהים ישלח לכם רמז לפני שיהיה מאוחר מדי, כי לא תמיד הרב בורח בזמן. ברוב הפעמים הוא עולה בעשן הארובה וזה כבר סימן שמאוחר מדי.
