איך "יונתן הקטן" לימד אותי שיעור גדול על עקשנות.
רגע לפני שבת אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קטן על עקשנות – ועל למה לפעמים מותר גם לשקר קצת לילדים שלנו.
כשהייתי ילדה רציתי ללמוד לנגן על אורגן ולהופיע על במה. לא סתם לנגן בבית, ממש להיות על במה אמיתית, מול קהל, כמו הגדולים.
ההורים שלי לא ממש התלהבו. הם אמרו שזה בטח עוד שיגעון חולף, עוד גחמה שתעבור תוך שבוע.
אבל אני לא ויתרתי.
נדנדתי, התעקשתי, ביקשתי שוב ושוב.
בסוף הם נכנעו וקנו אורגן.
ואז קרה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילדה עקשנית – גיליתי שהם צדקו. מהר מאוד איבדתי עניין.
אבל כאן קרה משהו מעניין. אותה עקשנות שהביאה לי את האורגן גרמה לי להמשיך לנגן רק כדי לא לתת להורים את הסיפוק שהם צדקו. נרשמתי לחוג והודעתי חגיגית שיש לי הופעה בקונסרבטוריון.
אמא שלי נאנחה ואמרה:
“לפחות תתאמני כמו שצריך, שלא תעשי לי בושות”.
אני כמובן זלזלתי.
לא באמת התאמנתי. אולי קצת. אולי בכלל לא.
אמא, שהכירה אותי היטב, גם לא טרחה להגיע להופעה.
אבא שלי כן הגיע.
וכשהוא ראה את הבת שלו מקבלת בלקאאוט על הבמה, ומרוב לחץ מנגנת את “יונתן הקטן” – היה אפשר לראות איך האיש הגדול הזה מתכווץ בתוך הכיסא.
אחרי ההופעה שאלתי אותו, מתוך נימוס, איך הייתי.
הוא חייך ואמר:
“מצוינת”.
במרחק השנים הבנתי שני דברים:
שהעקשנות לפעמים מתחילה מגחמה קטנה – אבל היא יכולה להפוך לכוח שמניע אותך קדימה.
ושלפעמים השקר הקטן של אבא, שאומר לך שהיית מצוינת גם כשזייפת, הוא בדיוק הדבר שנותן לילד אומץ להמשיך ולנסות.
ואולי זו הסיבה שאני עדיין מאמינה שעקשנות, אמונה וקצת אהבה מהקהל הנכון – יכולות לקחת אותנו הרבה יותר רחוק ממה שאנחנו חושבים.
