אמונתי נודדת, מטיילת בלילות.
בלי כיוון, בלי גבולות.
ביום היא עובדת, בלילה אובדת עצות.
פורשת שמיכה על שלוש נפשות.
שואלת, שואלת, מנגבת דמעות.
אמונתי רועדת, עומדת לדין,
מחפשת נחמה בהיכל השדים.
אוי, אמונתי, איך נפלתי בתוכך ולא לתוכך?
איך נתתי לחושך לרמוס את דרכך?
בייסורים את נקנית, אמונתי הטובה,
לא בשירים.
בתפילות עם כוונה,
בשיחות מספר הספרים.
עד אחרון ימיי תלווי אותי בארץ הספקנים.
וגם אם כל היקום יקרוס לחור שחור
את תישארי שם – איתנה ושברירית – כצל שניצל מהאור.
