דרך הבמה: מיומנה של שחקנית מתחילה

מאת לי קרן

בשנים האחרונות אני עוסקת רבות בהעצמה נשית — שלי ושל נשים צעירות שסביבי. המסע הזה התחיל בצבא, שם עשיתי את כל הדרך לקצונה, המשיך בעבודה בהייטק והוביל אותי ללימודי משחק — הדרך הכי טובה בעיניי לכתוב את התסריט האישי שלי לחיים.

מתוך הרצון להעניק השראה ולהעצים נשים נוספות, אני שמחה לפתוח את הבמה הזו, שבה אשתף אתכן במחשבותיי על הצגות, על שחקניות מבטיחות ובעיקר על המקום שבו נפגשות אינטואיציה נשית, יצירה ותיאטרון.

והפעם: "פגישה, חצי פגישה".

בלב ירושלים, בין בית הספר לתיאטרון "החזותי" לבין בית הספר לקולנוע "סם שפיגל", שוכן בית הספר למשחק בעל חמש קומות — בית הספר "ניסן נתיב".

לניסן נתיב בירושלים יש אופי ייחודי ושונה מבתי ספר אחרים למשחק. האווירה הירושלמית הקסומה מורגשת בכל פינה. בכל קומה מסתתר עולם אחר — חדר תנועה, חדר מוזיקה, חדר במה ועוד מרחבים שבהם נולדים חלומות ונבנים שחקנים.

ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק מגיל צעיר מאוד. היום, בגיל 25, אחרי שנים משמעותיות של שירות מילואים, החלטתי סוף סוף להגשים את החלום שחיכה לי כל כך הרבה שנים.

לפני שאצא למסלול התלת־שנתי בבית ספר למשחק, החלטתי לחקור את התחום לעומק. מעבר לקורס משחק בן חצי שנה שלמדתי בו, קיבלתי על עצמי משימה: ללכת בכל חודש להצגה אחרת, להביט בשחקנים בעיניים, ללמוד מהם ולהבין את הקסם שמתרחש על הבמה.

הפעם הגענו לבית הספר למשחק "ניסן נתיב" כדי לצפות בתלמידי ותלמידות מחזור ל"ז מעלים את ההפקה "פגישה, חצי פגישה" — מחזה שנכתב על ידי תלמידי ותלמידות המחזור בשיתוף הבמאי, בעיבוד ובימוי של יפתח ליבוביץ.

מדובר בדרמה קומית שמשלבת שירים ונגינת פסנתר, יצירה אישית ורגישה שבה עשרה שחקנים ושחקניות מביאים לבמה את הסיפורים שעיצבו אותם — לטוב ולרע.

קראנו איפשהו שאין שני פתיתי שלג זהים. לפעמים הם נראים אותו הדבר לעין, אבל בתוך כל אחד מהם מסתתר מבנה ייחודי משלו. מתוך הרעיון הזה יוצאת ההצגה למסע מרתק: האם גם אנחנו כאלה? האם כל אחת ואחד מאיתנו באמת מיוחדים? ומהם הרגעים שהופכים אותנו למי שאנחנו?

זהו מסע ציורי שעובר דרך הנשיקה הראשונה, רגעי אהבה והתבגרות, ועד המציאות המורכבת של המלחמה הזו — ואולי גם הבאה אחריה. זהו קולאז' של סיפורים אישיים על התבגרות, על חיפוש אחר משמעות ועל הרצון להבין מה בחיים הוא מקרי ומה נכתב עבורנו בדרך.

יש משהו מעורר הערכה ביכולת לפתוח את הלב ולשתף תקופות כל כך רגישות ומשמעותיות בחיים. זו חשיפה שמאפיינת שחקנים אמיצים במיוחד — כאלה שמוכנים להניח בצד את הפחד ולהביא לבמה אמת.

מרגש היה לראות כיצד הם מצליחים להחיות רגעים מהעבר ולגרום לקהל להרגיש כאילו הוא צועד איתם באותן תחנות חיים. מרשים לא פחות היה לראות את שאר השחקנים נכנסים לסיפוריהם האישיים של חבריהם ברגישות, בעדינות ובאמינות יוצאת דופן.

ההצגה משלבת גם קטעי שירה של השחקנים, שעובדים יחד בהרמוניה ווקאלית מדויקת ומרשימה, כאשר הניהול המוזיקלי, ההלחנה והביצוע של מתן סרי מוסיפים לה שכבה נוספת של רגש.

לצד סיפורי ההתבגרות האישיים, הסטודנטים שילבו גם התייחסות למציאות הישראלית העכשווית — למלחמה שמלווה את חיינו בשנים האחרונות, לאופן שבו חוו אותה בצבא ובאזרחות, ולדרך שבה חוויות מהנעורים ומהשירות הצבאי עיצבו את הבחירות שלהם.

לימודי משחק במסלול תלת־שנתי הם מסע אינטנסיבי מאוד. השעות ארוכות, הדרישות גבוהות והעבודה בלתי פוסקת.

תמיד שמעתי את המשפט: "מי שרוצה להיות שחקן — יהיה שחקן, אבל בשביל זה צריך אומץ, ולא כל אחת מוכנה להיות מספיק אמיצה".

מעולם לא הבנתי לגמרי למה מתכוונים כשאומרים את זה. היום אני מבינה.

להיות שחקנית פירושו להסכים להסיר שכבות, להתבונן פנימה, לפגוש את המקומות החזקים וגם את המקומות הפגיעים יותר. צריך להסכים להיות חשופה, רגישה ואמיתית — לאפשר לצופה לראות דרכך את הכאב, השמחה, הפחד והתקווה. וזה בהחלט לא פשוט.

לכן, עבורי, להגיע ולראות את תלמידי ותלמידות השנה השלישית, כשהם מציגים את פירות הדרך שעברו במשך שלוש שנים — היה רגע אמיץ, מרגש ומלא תקווה.

"פגישה, חצי פגישה"
שחקנים יוצרים: רז איפרגן, נדב צרפתי, מגד חיון, אלון ידיד, אורן אקנין, שיראל עזיזיאן, סתיו נויברגר, עידו נחמיאס, נטע ברלין ובטי מלסה.

^{קרדיטים:
ניהול מוזיקלי, הלחנה וביצוע: מתן סרי
במאית משנה: שרי עציץ
תנועה: אלמוג גוריאל
תפאורה ותלבושות: יערה שילוני
תאורה: גיא גלילי
עוזר במאי: רז איפרגן}

ההצגה עולה בירושלים, ברחוב מנורה 3, בין התאריכים 3/7–10/7, בכל ערב בשעה 20:00 (ובימי שישי בשעה 13:00; אין הצגה במוצאי שבת).

בתל אביב תתקיימנה הצגות ב־12/7 וב־14/7 בשעה 20:00, ברחוב נועם 5.

ממליצה לכן להגיע, להתרגש, ליהנות ובעיקר לפרגן לדור הבא של השחקנים.