מאת פנינה טוקר
לא עזבתי את ההייטק כדי להגשים חלום. עזבתי כדי לא לאבד את עצמי.
יש רגעים בחיים שבהם שום דבר לא שבור ובכל זאת משהו בפנים כבר לא עובד.
הייתה לי עבודה טובה. קריירה יציבה. שנים של ניסיון, הערכה, ביטחון כלכלי. מבחוץ הכול היה בדיוק כמו שצריך.
אבל מבפנים, משהו הלך והתרוקן. לא הייתה דרמה. לא משבר חד. רק ידיעה שקטה, עקשנית, שחזרה אליי שוב ושוב:
אני חיה חיים שמצליחים, אבל לא חיים שמרגישים שלי.
לעזוב הייטק אחרי כמעט שני עשורים זה לא צעד נוצץ. אין בו מחיאות כפיים. יש בו הרבה שאלות: מה עכשיו? מי אני בלי הטייטל? האם זה אחראי? האם אני מגזימה? אולי זו רק עייפות? אבל דווקא שם הבנתי משהו חשוב: לפעמים האומץ האמיתי הוא לא לקפוץ, אלא להסכים להקשיב למה שכבר מזמן מבקש שינוי.
לא עזבתי כי היה לי רע. עזבתי כי רציתי לעבוד עם אנשים, לא רק עם משימות. רציתי לגעת בגוף, ברגש, בהרגלים, במה שמנהל אותנו באמת. רציתי להיות במקום שבו אני לא רק מתפקדת, אלא נוכחת. זה דרש ממני לוותר: על זהות מוכרת, על ביטחון ידוע מראש, על ההגדרה שכולם סביבי הכירו.
בעיניי העצמה נשית היא לא לעשות הכול, היא לבחור באמת ולהיות מוכנה לשלם את המחיר. בפשטות זו היכולת להגיד: אני לא יודעת הכול ועדיין מותר לי לזוז. אני מפחדת ועדיין מותר לי לבחור. אני באמצע החיים וזה לא מאוחר מדי לשנות כיוון. העצמה היא לא לצעוק אני יכולה הכול. היא להסכים לומר: אני רוצה משהו אחר.
היום אני במקום אחר. אני לא מתחרטת על השנים בהייטק. הן בנו אותי. הן לימדו אותי משמעת, חשיבה, אחריות, אבל הן לא היו הסוף שלי. הן היו פרק בתוך הספר שנקרא "החיים של פנינה טוקר". היום, כשאני מלווה נשים אחרות בתהליכי שינוי אני רואה כמה כוח יש בהחלטה אחת אמיצה, לא דרמטית, שנולדת מהקשבה פנימית עמוקה.
אם את קוראת את זה ומרגישה משהו זז אולי גם אצלך אין בעיה, אבל יש שאלה. אולי זה לא הזמן לענות עליה, אבל כן הזמן להפסיק להשתיק אותה. כי לפעמים, ההגשמה הכי גדולה היא לא להגשים חלום, אלא להפסיק לחיות חיים את החלום של אנשים אחרים.
