באקוודור יש שבט אינדיאני שחי מאות שנים על פי אמונות שלפי תפיסת המערב נחשבות “פרימיטיביות”.
ראש השבט היה קם עם זריחת החמה, מקבל אותה בטקס עתיק שבו הוא מניף מוט עטוף נוצות ומשמיע קולות שדומים למוזיקה של מדיטציה.
כששאלו אותו למה הוא עושה זאת, הוא ענה בפשטות: “כדי שהשמש תזרח".
הוא באמת האמין שבלעדי הטקסים שלו השמש לא תעלה בבוקר.
עם השנים, כשהמערב הגיע גם לשם, השבט החל להתפורר – איבד אמונה, איבד כיוון.
הצעירים ברחו לסמים, הצעירות לזנות וכל השבט לאבדון.
למה? אולי כי האמונה נראתה תלושה מהמציאות, אבל היא הייתה החוט הדק שחיבר ביניהם לבין משמעות, בין אדם לשמיים.
גם אני, לא פעם, נאחזתי באוויר.
באמונות, באנשים, בתחושות חולפות שחשבתי שהן האדמה שלי.
ההיאחזות הזו נתנה לי כוח, עד שגיליתי שהיא גם שואבת ממני חיים.
בתקופה האחרונה – הרבה בזכות הספר שהוצאתי והתובנות שהוא הביא איתו – אני נפרדת מהאחיזות הישנות.
משחררת אמונות שכבר לא משרתות אותי, ומניחה מאחור אנשים שגרמו לי לחשוב שהאוויר שסביבם הוא אדמה קדושה.
לאותם אנשים אני אומרת היום:
אני משחררת אתכם באהבה.
תודה שהייתם לי מראה, משמעות, ואשליה נחוצה לרגעים הקשים.
אבל עכשיו אני חזקה מספיק להבין –
האושר שלי לא תלוי באף אחד מבחוץ.
הוא תלוי רק בי.
ביצירה שלי. בעשייה. בנשימה.
לכל מי שמתמודד עכשיו עם אדם שלקח יותר ממה שנתן אני מאחלת שיהיה לכם את הכוח לנשום בלי להיאחז באוויר ולדעת שאושר שתלוי בדבר – בטל האושר, בטל הדבר.
