הסיור שעורר געגועים לסבתא ממה

רגע לפני שבת אני מנסה להתחבר לאווירת הקדושה שאופפת את שבת המלכה. לרוב זה מתחיל בשישי בצהריים, אבל השבוע זה התחיל כבר בחמישי בלילה בסיור אוכל מדהים שעשיתי בבני ברק – 5 דקות מגבעתיים וחמישה יקומים מבדילים בינינו.

יש ערים שנכנסים אליהן דרך הווייז, ויש כאלה שנכנסים אליהן דרך הבטן והלב.
סיור האוכל שעשיתי בבני ברק, בהנחיית יהודה שלזינגר, היה בדיוק מהסוג השני.

זה לא היה רק טושלנט. ולא רק דג מלוח וקיגל כמו שצריך. זה היה מסע קצר אל תוך עולם שיש בו זמן אחר, קצב אחר, ובעיקר אנשים.
באמצע הדרך פגשנו את הינדה – שדכנית אמיתית, כזו שלא צריך להציג לה אף אחד. היא סיפרה, חייכה, זרקה משפטים עם חוכמת חיים שנצברת רק אחרי אלפי סיפורים של אנשים. היא דיברה על הדרך שבה בודקים את השידוך המדויק, משל היה ניסוי גרעיני שבו כל טעות עלולה לגרום לאסון. חשבתי על זה שאם הייתי מכירה גברים בשידוך לא הייתי נופלת שלוש פעמים. מצד שני לא היו לי גם שלושה ילדים מדהימים ובטח לא ספר…

בחזרה לסיור. האוכל היה רק התירוץ, אבל הפולקלור היה צבעוני ותוסס לא פחות מהקריסטל מנטה שהחרדים הם היחידים שלא נחרדים ממנו.
הטושלנט חימם, הדג המלוח העיר, הקיגל סגר פינה של געגוע.
ובין ביס לביס עברנו ליד הבית של סבתא שלי ממה. פתאום כל הסיור קיבל שכבה נוספת – אישית, שקטה, כזו שעוברת בלי רעש. אותו רחוב, אותו קיר, אותו בית שהתפצל לשניים, וזיכרונות שעולים לבד בלי שמזמינים אותם.

יהודה הוביל את הסיור ביד בטוחה, עם סיפורים קטנים ודיוק בפרטים, בלי לייפות ובלי להרחיק וזה היה מרתק.
מומלץ בחום לכל מי שרוצה להכיר את אחינו החרדים מחוץ לטלוויזיה ולהפגנות. אולי לא תשנו את דעתכם הפוליטית, אבל בטוח שתעברו חוויה יותר מעניינת מכל מה שתראו בטלוויזיה.