אתמול בערב נפרדתי ממלך – המלך גארפילד, שעלה לגן עדן של חתולים אחרי 20 שנה במשפחתנו.
הוא הגיע אלינו כשבני רותם היה בן 3. קשה לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. להיפך, היה לי חשש לא מוסבר מכניסה של חתול לבית. זה היה הרבה לפני שלמדתי לנחות על הרגליים כמו שרק בעל חיים עם תשע נשמות מסוגל לעשות. הרבה לפני שגיליתי כמה חתול זו חיה חכמה ואצילית, ובמובן זה גארפילד היה ממש בן אצולה.
תמיד היה משקיף ולא מתערב בריבים בין החתולים האחרים, לא נאבק על אוכל – זה פשוט לא היה לרמתו. תמיד בצד, בשקט, בנוכחות בטוחה בעצמה.
הוא עבר איתנו הכל – מלחמות, קורונה, גירושין, סיפורים שלא ייאמנו, ואפילו נוכל בינלאומי אחד… והוא? נשאר יציב. רגוע. כאילו כבר ראה הכל, כאילו שום דבר שאני אעשה לא יפיל אותו מהכסא. ולמרות זאת, הוא נפל פעם אחת מהחלון.
יום שלם חיפשנו אותו עד שנמצאה האבדה והמלך הכתום חזר לארמונו. לא נעים להודות, אבל הפחד שהוא לא יחזור היה חזק יותר מלאבד כל גבר שעבר בחיי. למה? כי בניגוד לגברים שידעו רק לקחת ממני, גארפילד לא בא לקחת. הוא בא לתת אהבה בדרכו השקטה והאצילית ובדרך זו גם סיים את חייו בידיו של הוטרינר שהגיע לביתנו. חשוב לציין שהוא עשה את זה ברגישות יוצאת דופן, בסבלנות, ובהמון אנושיות. מהרגע הראשון הרגשנו שאנחנו בידיים מקצועיות ובטוחות, אבל לא פחות חשוב מזה – בידיים שמבינות לב.
הגישה העדינה, ההסברים הברורים, והיכולת להיות שם עבורנו ברגע הכי קשה, הפכו את הפרידה לקצת יותר נסבלת.
אני מודה לך ד"ר שחר מירון – וטרינר עד הבית מכל הלב על הליווי המכבד והמקצועי, ועל כך שדאגת שגארפילד יסיים את דרכו בצורה רגועה ומכובדת.
גארפילד שלי, תודה שלימדת אותי אהבה פשוטה, נאמנות, ושקט. הייתה לי זכות לשרת אותך עד יומך האחרון ולהאכיל אותך מכף ידי כשכבר לא היית מסוגל לבצע את הפעולה הזו לבד. תודה שהיית חלק מהחיים שלנו, מהמשפחה שלנו וחלק ענק ובלתי נפרד מהלב שלי. אני כבר מתגעגעת.
