מאת קרן שלהבת
יש ימים שנחרטים בגוף עוד לפני שהם נחרטים בזיכרון.
היום שבו גיליתי שאני חולה בסרטן השחלה היה כזה.
ברגע אחד לא חשבתי על מוות. חשבתי על חיים.
חשבתי: האם לא אשמח יותר ילדים בהפעלות ובהצגות כצמר הליצנית?
האם לא אעמוד שוב מול קהל צעיר, עיניים סקרניות, צחוק שמתגלגל כמו כדור אור?
האם לא אצא יותר לעבודתי ככתבת "הוד השרון ניוז" לראיין הומלסים, נשים חד הוריות, אנשים שקופים, אלה שהכתבות שלי העניקו להם לרגע קול.
יש משהו אכזרי במיוחד במחלה שמכוונת לאיבר שמסמל יצירה, המשכיות, חיים.
סרטן השחלה לא מאיים רק על הגוף, הוא לוחש לאישה: אולי לא תהיי עוד מה שחשבת שאת.
ואני, שראיתי את עצמי דרך עשייה, דרך נתינה, דרך סיפורים, עמדתי מול ריק אחד גדול.
כדי להסיח את דעתי, או אולי כדי להציל אותי מעצמי, אמי דליה התחילה לדבר.
בלי תכנון. בלי הקדמה.
היא סיפרה לי על הילדות שלה בעיראק. על בית חם בתוך עולם לא בטוח. על ריחות של תבלינים, על קולות נשים במטבח, על צחוק מהול בפחד.
על אמה מרים – אישה שלא למדה ספרות ולא כתיבה, אבל ידעה חיים.
אישה שידעה להחזיק משפחה, זיכרון ותרבות שלמה גם כשהכול מסביב התערער.
שם, בתוך החדר הלבן של בית חולים בלינסון, בין בדיקה לבדיקה, קרה דבר מוזר:
המחלה הפסיקה להיות רק שלי.
הבנתי שאני לא עומדת כאן לבד.
שיש מאחוריי שושלת של נשים שלא ויתרו, גם בלי לדעת שהן גיבורות.
שהכוח שלי לא התחיל ביום האבחון, וגם לא ייגמר בו.
באותו רגע החלטתי: אני אנצח.
לא רק את הסרטן, אלא את הסיפור שהוא מנסה לספר לי.
ואם כבר סיפור – אז אני אכתוב אותו.
כך נולדה ההחלטה לכתוב את "קופסת הטבק של מרים".
ספר על חייה של סבתי.
אבל יותר מזה, ספר על כוח נשי שעובר בין הדורות, בלי הצהרות, בלי מניפסטים.
כוח שעובר בידיים שמגלגלות בצק, בקול שמספר סיפור לילדה, במבט שאומר: “אנחנו נמשיך”.
קופסת הטבק עצמה היא חפץ קטן, כמעט שולי, אבל במשפחה שלי היא הפכה לסמל של הכוח הנשי.
משהו שנשמר, שמועבר, שנפתח בזהירות.
כמו זיכרון. כמו זהות. כמו גוף שנפגע אבל עדיין נושא חיים.
בכתיבה מצאתי ריפוי מסוג אחר.
לא כזה שמחליף טיפול, אלא כזה שנותן משמעות.
כל מילה הייתה מרד קטן.
כל פרק היה הצהרה: אני כאן. אני יוצרת. אני ממשיכה.
הבנתי שגם אם הגוף משתנה, הייעוד לא נעלם.
שאפשר לשמח ילדים, גם דרך כתבות. בזכות הבוס התומך, דודי גליקו, התאפשר לי להמשיך לעזור להומלסים ולחד הוריות בכתבות שהזיזו הרים.
שנתינה לא תלויה באיבר מסוים, אלא בנוכחות.
היום שבו גיליתי שאני חולה בסרטן השחלה היה יום של שבר.
אבל הוא היה גם יום של חיבור. קודם כל חיבור לגוף שלי שעזר לי להחלים. חיבור לסיפור של אמא שלי. חיבור לסבתא שלי. סיפור חיים על נשים שלא הכרתי, ושחיו בי בלי שאדע וגם עליי, שבחרתי לספר אותו.
