"את לורנה בוביט של עולם הספרות" – זו הייתה התגובה ההזויה שקיבלתי השבוע מאיזה גולש אקראי. הוא קרא כמה מהפוסטים שלי, החליט שזיהה בהם שנאת גברים, רשימות חיסול, ועוד כל מיני הזיות שאחסוך מכם, והדביק לי תיוג שאין לו קשר למציאות.
להשוות אותי לאישה מוכה שנקמה בבעלה על ידי גזירת איבר מינו זה כבר טו מאץ'…
אז לגולש ההוא, שבינתיים כבר נחסם (וגם לכל הגברים שאולי חשבו משהו דומה אבל לא העזו לכתוב) אני רוצה להגיד משהו קצר וברור:
"הנוכל האמריקאי" הוא לא רשימת חיסול. ואני בטח לא לורנה בוביט.
הספר הזה הוא רשימת כאב.
הוא ניסיון לגעת באמת הכואבת בלי פילטרים. לספר על מה שנשבר, לא על מי שאני רוצה לשבור.
לפתוח חלון לרגשות מורכבים, לא לנקמה.
מי שקורא בו שנאה, אולי מפחד להסתכל על הכאב.
ומי שקורא בו אמת, יודע שהיא לא מכוונת נגד מישהו, היא פשוט קיימת.
אני אמשיך לכתוב את האמת שלי. לפעמים כואבת, לפעמים רכה, תמיד אמיתית.
ומי שזה גדול עליו מוזמן פשוט לגלול הלאה.
שבת שלום אהובים ואהובות. שמרו על אהוביכם קרוב כי אהבה היא דבר טוב ואם היא לא טובה היא לא אהבה. במקרה כזה פשוט קמים וחותכים (את הקשר, לא שום דבר אחר…)
