רגע לפני שנכנסים לאווירה של חג החירות אני רוצה לשתף אתכם על התקופה שבה הייתי בכלא.
זה לא היה כלא מבטון, לא היו בו סורגים, רק קירות שקופים של הכחשה, פחד, ואמונה עיוורת. זה הכלא הכי מסוכן שיש. כלא עצמי.
כולנו מכירים אותו.
המקום שבו אנחנו מתעקשים להישאר גם כשכואב, המקום שבו אנחנו מסבירים לעצמנו ש"יהיה בסדר" למרות שממש לא בסדר. המקום שבו אנחנו מתעלמים מאזהרות, מסימנים, מהאמת.
כולם הזהירו אותי.
אמרו לי: זה לא מה שאת חושבת. אמרו לי: האיש הזה נוכל.
אבל אני? בחרתי לא לשמוע.
בכל פעם שהביאו לי הוכחות בניתי עוד קיר. עוד מנעול. עוד שכבה של שקר עצמי. עד שכבר לא הייתי רק בכלא, הייתי בצינוק. לבד עם החרדות והשכנוע העצמי שהתפורר בחושך.
זו נקודה חשובה לכל מי שאסור כרגע בכלא דמיוני: גם הכלא הכי עמוק נסדק ברגע אחד של אמת.
ברגע שבו כבר אי אפשר לשקר לעצמך יותר.
הבריחה שלי הייתה כמו פרק בנטפליקס – הייתי שבורה, כואבת ויחפה. מרוב שפחדתי שאתפס ברחתי בלי נעליים (נשבעת).
באופן הכי לא צפוי
דווקא זרים עזרו לי. שוטרים יוונים.
הם לא הכירו אותי.
לא ידעו את הסיפור, אבל הם ראו אדם שמנסה לצאת מהחושך ועזרו לו.
וכשהגעתי למלון,
ברגליים יחפות,
עם נשימה כבדה ולב שמתפוצץ בין פחד להקלה, קרה משהו לא צפוי – שרתי בגרון מלא דמעות את "אבינו מלכנו". לא יודעת למה, זה מה שיצא מהגרון שלי. יש רגעים שבהם אין כבר מילים משלך,
אז אתה שואל מילים מהנשמה.
כשהגעתי לארץ הדבר הראשון שעשיתי היה להגיע לים, להוריד את הנעליים (הפעם מבחירה) ולנשום עמוק לתוך הריאות את ריח החופש.
אז מה זה חופש? לזהות את הכלא הדמיוני. זה קשה, בחיי שזה קשה, אבל זה אפשרי וזה מתחיל ברגע אחד קטן של אמת. ובעיניי, כפרידמן (בגרמנית אדם חופשי) אין מחיר לחופש.
