רגע לפני שבת אני רוצה להתנקות מרעל ששתיתי השבוע.
בלי להיכנס לסיבה ולגלוש ללשון הרע אגיד רק שזו הייתה תקרית לא נעימה שחוויתי כשעניתי לפוסט והבעתי את דעתי בעניין פוליטי. כמויות הרעל שהופנו אליי היו באמת לא סבירות, גם בעידן שבו מכונת הרעל וערוץ התרעלה עובדים במרץ. מה שקרה לי ובטוח לעוד רבים כמוני לאחרונה זה ההוכחה כי הרעל בחיינו לא תמיד מגיע בבקבוק. לפעמים הוא מגיע במילים, אבל זה לא פחות קטלני, כפי שראינו במקרה של הנערה מראש העין שקפצה למותה והנער מהרצליה שקפץ למותו בסמוך ליום הולדתו!!!
כולנו מכירים את הרגעים האלה. מישהו מטיל הערה ארסית, מבט מזלזל, ביקורת שמכוונת בדיוק למקום הכי רגיש.
הרעל האמיתי הוא לא חומר שאפשר לשתות. הוא מה שמחלחל לנו לנפש אם אנחנו נותנים לו מקום.
וינסטון צ’רצ’יל הבין את זה מצוין.
כשהברונית אסטור אמרה לו:
“אילו היית בעלי הייתי מכינה לך כוס רעל", הוא לא נעלב, לא התרסק, ולא הרשה לרעל להיכנס.
הוא פשוט חייך וענה: "גברתי, אילו היית אשתי הייתי שותה אותה".
זו תשובה של אדם שמסרב לתת לאחרים כוח עליו.
וזה שיעור לכל אחד מאיתנו: לשתות אבל לא לבלוע.
הרעל קיים מסביב – באנשים, במחשבות, בהרגלים, בפחדים.
אבל הבחירה האם לבלוע אותו?
היא רק שלנו. טיפ קטן: הרעל בעיקר ברשת. בריוני המקלדת פחות אמיצים במציאות. אז מה עושים? פחות מפגשי רשת ויותר מפגשים עם אנשים אמתיים כמו זה שחוויתי בשבוע שעבר בקריית אונו אצל דני וידיסלבסקי המהמם.
ומעל הכל: בחרו לסנן. בחרו להתמקד בטוב.
בחרו לא לתת לרעשים חיצוניים להגדיר אתכם.
ובכל פעם שמישהו מנסה להזליף לכם טיפה שלילית זכרו את החיוך של צ'רצ'יל ואמרו לעצמכם:
“זה שלו, לא שלי".
