יש סיפורים שאת בטוחה שסגרת. את נועלת את הדלת, חוסמת בוואטסאפ, שורפת תמונות, מכתבים ומיני מזכרות ומשכנעת את עצמך שהחיים ממשיכים הלאה, אבל יש סיפורים שלא מקבלים "סוף". הם נשארים בפנים כמו זרע רדום ואז, לאט לאט, בשקט, יום אחד הם מתחילים לנבוט מחדש.
כך היה עם "הנוכל האמריקאי" שראה אור בשנת 2025. חשבתי ששם סיימתי הכול. גמרתי עם הנוכל, עם הכאב, עם הזיכרונות. פרקתי את הכול על הדף, ומבחינתי העבר מקומו בעבר. חזרתי לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – לעשות יחסי ציבור ולמתג בעלי תפקידים בכירים במשק, להוציא לאור מגזינים יוקרתיים ולבלות עם החברות הטובות.
מהר מאוד גיליתי שהדמויות בספר לא נותנות לי לחזור כל כך מהר לחיים שלי. הן תובעות דבר מה נוסף. בהתחלה הן דיברו אליי מתוך חלומות, אחר כך שלחו סימנים קטנים (עוגיית מזל במסעדה, תגובה מבוט עלום בפייסבוק, תחושה שמישהו עומד מאחוריי ומקשיב), ולבסוף, לתדהמתי, גם הופיעו מולי ברחוב. אנשים אמיתיים, בשר ודם, שעצם הופעתם בחיי היה בבחינת תחיית המתים. אז הבנתי שהסיפור לא נגמר. למעשה, הוא רק התחיל.
כאמור, לא חשבתי לכתוב את הספר הזה, ובטח שלא חשבתי על קריירה שנייה בכתיבת ספרים, אבל כמו שכבר אמרו לפניי, "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק".
כשיצא הספר הראשון הרבה גברים שאלו אם הם נכנסו לספר. התשובה השגורה שלי לכולם הייתה: "אם אתה מזהה את עצמך בספר סימן שאתה כבר לא חלק מהחיים שלי, ואם אתה לא מזהה את עצמך חכה לספר השני".
אז הנה הספר השני כבר כאן ואני מבטיחה לכם שגם השלישי האחרון בסדרת הנוכל יראה אור כי כמו שאמר לי אחד הגברים שלא מופיעים בספר "הסיפור הזה גדול ממך".
אם יש לכם אהבת אמת חבקו אותה ואמרו להם תודה ואם אין לכם אהבה אבל אתם חיים באמת חבקו את עצמכם על הבחירה לחיות באור ולא בצל.
