עוד מעט תיכנס שבת ואני מנצלת את הזמן הזה להתעמק בתובנות שקיבלתי השבוע.
זה היה שבוע שבו השברים היו חזקים יותר מכל.
פרשת המורה מפתח תקוה שיקפה את השבר בחינוך. החסימות בכבישים שיקפו את השבר בעם והבוז לבני גנץ על ניסיונו לפייס חשף את השבר המכוער בהנהגה שלנו. כל השברים האלה החזירו אותי לפודקסט "מתוך השבר" של צחי אליהו שדיבר על שברים בתרבות אחרת. מסתבר כי ביפן יש מסורת עתיקה שנקראת קינצוגי: כשכלי חרס נשבר לא זורקים אותו. אוספים את השברים, מחברים אותם בזהב נוזלי, ומדגישים את הסדקים במקום להסתירם. התוצאה אינה חפץ פגום, אלא יצירה חדשה – עמידה, ייחודית, ולעיתים אפילו יקרה יותר מהמקור.
חשבתי עלינו. על השברים שעברנו. על הצלקות שהחיים הטביעו בנו. כמה פעמים כל אחד מאיתנו נשבר, ודווקא מתוך השבר מצא בתוכו כוחות שלא הכיר?
מה המסקנה שלי מכל זה? שהיופי האמיתי לא טמון בשלמות, אלא דווקא בסדקים –-במקום שבו נחשף הזהב שלנו. כפי שאומר רבי מנחם מנדל מקוצק: "אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום".
רוצה לומר שדווקא דרך השברים והקשיים בחיים אפשר להגיע לשלמות רוחנית ואמיתית.
אני מאחלת לכולנו שבת של תיקון, של נשימה, ושל קבלה גם של מה שנשבר בנו. כי לפעמים, מהשבר צומחת היצירה היפה ביותר
