לא כל כך נעים לי, אבל אני פשוט חייבת לדבר אתכם על קנאה. אני פשוט מוצפת כרגע ברגש הזה. אני נמצאת עכשיו בסמינר של שש שעות בהנחיית יובל אברמוביץ והרגש המעצבן הזה לא מרפה ממני. למי שלא מכיר הגאון הזה הפך לשם נרדף של רודף הצלחות ומגשים חלומות. בגיל 16 הוא נפצע ובזמן ששכב בבית החולים כתב רשימת יעדים במחברת. מה יעשה בגיל 30 ולאן יגיע בגיל 40 והוא הגשים כל אחת מהמטרות והרבה יותר.
בסדנה הוא מלמד לכוון גבוה בלי להתבייש ובלי לחשוש שנהיה פתטיים כי איך תדע שהגעת לירח אם מעולם לא כיוונת לשם?
ובתוך ים הידע שלו אני לא יכולה שלא להרגיש גם קנאה בבחור המרשים הזה שכבש כל פסגה כסופר של רבי מכר. קנאה היא רגש אנושי. לא נעים, לפעמים מביך, אבל אנושי.
וקנאת סופרים – אותה צריבה קטנה בלב כשמישהו אחר מצליח, מתפרסם, נבחר, זוכה – היא אולי הצורה הכי מתוחכמת שלה. למה? כי היא מתלבשת על חלום שגם אנחנו מאמינים שמגיע לנו.
שאלו פעם את קיאנו ריבס איך הוא מתמודד עם זה שלוקח שנים, לפעמים חיים שלמים, עד שמקבלים אוסקר.
הוא ענה משהו פשוט ומעורר השראה:
הסוד הוא לקום בכל פעם שמכריזים על זוכה אחר ולמחוא כפיים מכל הלב.
לא מחיאת כפיים מנומסת. לא חיוך קפוא.
מחיאת כפיים אמיתית, חזקה, כזו שמאמנת את הלב לשמוח גם כשהאור לא נופל עליך.
אני לא יודעת מה אתם עושים כשקנאה מציפה אתכם. אשמח לעצות. בינתיים אני בוחרת להכיר בקנאה כרגש לגטימי. להכיר בכך שאני בתחילת הדרך ואני אגיע ליעד במועד הכי מדויק עבורי ולהודות לאנשים כמו יובל שמוכיחים שאפשר לחלום ואפשר להגשים חלומות. כל מה שצריך זה להתעורר בבוקר ולהיות חדור מטרה וממוקד כדי להגשים. מאחלת לכם להגשים את כל החלומות ולפרגן בדרך לכל מודל השראה. וכמו שכתוב ליובל על היד: אם תרצו אין זו אגדה.
