בספר על חיי אני מספרת על רגע אחד גורלי בתחנת משטרת רמת גן.
ברגע המצמרר הזה השוטר מראה לי את שער ידיעות אחרונות עם עשרות תמונות של נשים שנרצחו.
הוא הצביע ואמר לי בשקט:
"את הבאה בתור".
זו הייתה דרכו להבהיר לי מה יקרה אם אסוג מהתלונה נגד הגבר שהפך אותי לשק אגרוף.
אם באותו רגע שבו פניי היו נפוחות והמומות היו אומרים לי שיום אחד אני אפיק את מגזין אנשי השנה בידיעות אחרונות, הייתי בטוחה שזו הזיה.
בדיחה גרועה של החיים. פער בלתי אפשרי.
למרות כל ההצלחות שחוויתי מאז אני עדיין חיה בתחושה שבסרט "דלתות מסתובבות" של חיי, יש גרסה אחת שבה אני מככבת על השער הזה, בתוך מסגרת שחורה, אבל למזלי יש גם גרסה אחרת. זו הגרסה שאני בחרתי בה.
בגרסה הזו אני מפיקה מגזין יוקרתי, כזה שמעמיד בפרונט את הטופ של החברה הישראלית.
אנשים ונשים שכל אחד ואחת מהם, ברגע מסוים, בחרו גם הם בגרסה הטובה יותר של הדלתות המסתובבות שלהם.
לא בהכרח הדרך הקלה, בוודאי ששילמו מחירים, אבל בעבודה קשה ובלי קיצורי דרך הם הפכו לדמויות מופת ומושא להערצה.
אני מסתכלת עכשיו על המגזין היפה שהפקתי ואני רוצה לשאול אתכם שתי שאלות. באיזו גרסה אתם חיים עכשיו? ואם הדלת הבאה תסתובב לאן תבחרו להיכנס?
