רגע לפני שבת אני רוצה לדבר אתכם על מחשבה יוצרת מציאות, ולא, אני לא רוצה לדבר על הפרשנים בטלוויזיה שמנבאים אפוקליפסה עם איראן. זו הפרנסה שלהם, ואם יש מי שצורך אותה שיהנה.
אני רוצה לדבר אתכם על מחשבה שמייצרת בריאות או מחלה.
בארצות הברית דווח לאחרונה על סדרה של אירועים חריגים במחקר הרפואי שקשורים למטופלים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מה שפעם קראו לו פיצול אישיות.
באחד המקרים למטופלת היו כמה זהויות מובחנות מאוד. זהות אחת אובחנה כחולת סוכרת, עם רמות גלוקוז גבוהות וצורך באינסולין.
כאשר המטופלת עברה לזהות אחרת, רמות הסוכר חזרו לנורמה ולא הופיעו סימפטומים של סוכרת.
אותו גוף. אותו דם. אותו רגע בזמן. ובכל זאת מדדים שונים. אז איך מסבירים דבר כזה?
אין כאן קסם, אבל כן משהו שמערער את הגבולות הרגילים שלנו.
ההסבר הפשטני ביותר מתייחס לאפקט פלצבו קיצוני. לא "אני חושב שאני חולה", אלא אני חי את עצמי כחולה עד רמת התא.
ההסבר המורכב יותר, וזה שאני נוטה לאמץ, הוא שהתודעה יכולה להשפיע על הפיזיולוגיה בעוצמה חריגה, במיוחד במצבים קיצוניים.
כמי שבאה ממשפחה של רופאים, אני יודעת שהממסד לא חד משמעי בנושא הזה. יש רופאים שמרניים שמאמינים רק למה שהם רואים, אבל יש גם ענף גדול מאוד ברפואה המודרנית שמתחיל להכיר בכך שהגוף לא רק מגיב לנפש, לפעמים הוא גם מציית לה.
אני יכולה להעיד על זה באופן אישי. בתאונת הדרכים הקשה שעברתי לפני כשנתיים, נשברו לי תשע צלעות, עצם הבריח והיה לי גם דימום מוחי. אושפזתי שישה ימים וקיבלתי את משככי הכאבים החזקים ביותר, כולל מורפיום. בתוך כל זה בחרתי לא להילחם בגוף שלי, אלא לעבוד איתו. דיברתי אליו, הרגעתי אותו, שידרתי לו אמון וביטחון. זו לא היתה הכחשה של הפציעה, אלא שיתוף פעולה איתה. התחושה שלי היתה שהגוף מתאחה מהר יותר ובצורה חכמה ומדויקת יותר.
לכן אני ממליצה לכם בחום לדבר אל הגוף שלכם כשאתם מרגישים כאב, לשדר לו שהכל בסדר ושאתם סומכים עליו שהוא ימצא את הדרך להבריא. זה לא במקום להעביר כרטיס במכבי, זה פשוט שינוי דיסקט והבנה שהדיבור הזה יכול לעשות פלאים.
לכל אחד מאיתנו יש מצלמה רב חושית שמתעדת כל שנייה בחיינו. בואו נהפוך את הסרט שלנו למעורר השראה.
תנסו. מקסימום תחסכו כמה תרופות.
שבת שלום אהובים ואהובות 
