אני רוצה לשתף אתכם בהחלטה קטנה שקיבלתי לפני שנים, אבל היא שינתה לי את דרך המחשבה:
אני לא קונה בננות ירוקות.
רוב האנשים שקונים בננות ירוקות יודעים שבעוד כמה ימים הן יבשילו, יצהיבו ויהיו מתוקות ומוכנות לאכילה.
אני כבר לא שם.
לא בגלל שאני לא אוהבת בננות. אני פשוט לא אוהבת לדחות את החיים.
את ההבנה הזו קיבלתי לפני שנים במהלך טיול בפראג. הגעתי לשעון המפורסם ברובע היהודי. במקום מספרים מופיעות עליו אותיות עבריות, והמחוגים נעים נגד כיוון השעון.
בהתחלה זה נראה מוזר, אבל ככל שהתבוננתי בו הבנתי את המסר.
אנחנו רגילים לחשוב שהזמן מתקדם קדימה. שיש לנו עוד הרבה ממנו. עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אבל האמת היא אחרת.
כל יום שעובר הוא יום אחד פחות.
השעון לא סופר כמה זמן עוד יש לנו. הוא סופר כמה זמן כבר עבר.
מאז, בכל פעם שאני עומדת מול מדף הפירות ורואה בננות ירוקות, אני מחייכת.
אני בוחרת את הבננה הצהובה.
את זו שמוכנה עכשיו.
כי החיים אינם חזרה גנרלית למשהו שיגיע בעתיד. הם קורים ברגע הזה.
הטלפון שרציתם לעשות.
הספר שרציתם לכתוב.
הטיול שחלמתם לצאת אליו.
החיבוק שדחיתם.
המילה הטובה שלא אמרתם.
כולנו חיים כאילו יש מחסן אינסופי של "אחר כך".
אבל יום אחד נגלה שגם המלאי הזה מוגבל.
אז אני לא קונה בננות ירוקות.
לא בגלל הפרי.
בגלל התזכורת מפראג, שהשעון ממשיך לנוע, שכל יום שעובר הוא לא עוד יום שנוסף לחיים, אלא יום שנגרע מהם.
ולכן, כל עוד אפשר, אני בוחרת את הבננה הצהובה.
את השיחה.
את החלום.
את האהבה.
עכשיו.
לחיות עכשיו.
לאהוב עכשיו.
