ביום הזיכרון אנחנו נוטים לזכור את הגיבורים דרך מדים, דרגות וסיפורי קרב, אבל לפעמים הסיפור האמיתי נמצא דווקא בשברים, במה שנשאר אחרי.
בספר השני שלי כתבתי על אסי (שם בדוי) שהיה הלום קרב והוא אחת האהבות המיוחדות והאבודות שלי. אסי הוא אדם מדהים, לב ענק ונשמה עדינה מדי למציאות שנכפתה עליו בשדה הקרב. לא אכנס לפרטים כדי לשמור על פרטיותו, רק אגיד שהוא ראה מקרוב את מחיר המלחמה ובטוח שיש לו מה להגיד לכל מי שאומר שניצחנו או הפסדנו לאיראן.
ביום הזיכרון הזה, כמו בקודמיו, הוא יישב מול הטלוויזיה, ייצמד לטקסים מהר הרצל ויבכה. לא דמעות שקטות, אלא התפרקות שלמה של לב שנשאר שם, בשדה הקרב, גם שנים אחרי.
ובתוך כל זה הייתה בו גם רכות. יכולת להרגיש, לאהוב, לתת. רגעים קטנים של חיבור אנושי עמוק, שהזכירו כמה הוא חי, כמה הוא רצה לחיות אחרת.
ניסיתי להישאר. ניסיתי לאהוב אותו עד הסוף, אבל לפעמים אהבה לא מספיקה כדי לרפא פצעים שלא קיבלו מקום. לפעמים השחרור הוא דווקא המעשה הכי אוהב שאפשר לעשות.
ביום הקדוש הזה אני אגיע לגן רבקה בגבעתיים ואתבונן באנדרטה לזכר הנופלים במערכות ישראל. למי שלא מכיר מדובר ביצירה מרשימה של מ. כפרי לבנה שבה נראה גבר נשלח קדימה לקרב. ידיו מושטות לאחור אל הוריו וכאן הפרשנות מתחילה. האם הוא מפחד ללכת או שמא אומר להוריו "אתם תישארו כאן, אני אצא להגן עליכם".
כך או כך לי זה מרגיש כמו מעמד עקדת יצחק שמוכר לכל משפחה שכולה.
הלוואי שנהיה ראויים להקרבת הנופלים ושנעזור כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו למאבקם של הלומי הקרב כי אין ראוי ממנו.
