יש רגעים מורטי עצבים שאת לא יודעת איך הם ייגמרו (קוראים לזה החיים, אבל המתח הזה מקצר אותם). כזה היה ביום שלישי.
בין חסימות בכבישים, חדשות לא פשוטות, ושאלות שלא נותנות מנוח בכלל לא היה ברור אם אנשים יצליחו להגיע לארוע הגדול שלי – השקה של טרילוגיית הנוכל האמריקאי על חיי ויום הולדת. שני כרטיסים במחיר אחד.
עמדתי שם עם ההתרגשות, אבל גם עם המתח הזה בבטן: יהיה? לא יהיה? האם זה יהפוך לעוד ערב שהתפספס, לעוד חלום שנדחה?
ולא יכולתי שלא לחשוב, רק שלא יהיה הקיץ של אביה. שלא יהיה עוד סיפור של משהו שלא קרה כמו בת המצווה שלי שבוטלה בגלל מותה של סבתא ממה האהובה.
ואז, לאט לאט, זה התחיל לקרות.
אנשים הגיעו. עוד אחד. ועוד אחת.
האולם התמלא. הלב נפתח, הבקבוקים נפתחו ומתוכם יצאה שמחה שחיכתה מאז גיל 12.
בין שלל החברים והחברות האהובים שלי, שתמיד מלווים אותי ומפרגנים לי היה רגע אחד שילווה אותי עד יומי האחרון – הרגע שבו אמא שלי חיבקה אותי. חזק.
והיא הייתה גאה. באמת גאה. לא בגלל שפתאום היא מבינה למה היה חשוב לי לכבס את הכביסה המלוכלכת בספר, אלא בגלל שהיא שמחה שעכשיו אחרי כל מה שעברתי השמלה שלי נקייה ומסודרת וזה שווה הכול.
חבר טוב שלי קלט את הרגע הזה וחייך לעברי. הוא ידע שהרגע הזה של אם ובת שעברו הכל ביחד יקר מפז. הוא ניגש אליי ולחש לי באוזן: "אני גאה בך שהרמת הפקה מטורפת כזו ליום הולדת ואפילו לא יום הולדת עגול. תמיד ידעתי שאת לא נורמלית".
חייכתי ונשמתי נשימה עמוקה. התענגתי על ה"לא נורמלית" כי בעיניי זו מחמאה אדירה. קודם כל בגלל שנורמלי זה משעמם, וחוץ מזה הרווחתי את החגיגה הזו ביושר ביום שהחלטתי שאני לא רק בחיים, אני בוחרת לחיות!
