השבוע הייתה לי שוב תקרית עם פמניסטית קיצונית. זה קורה לי מדי פעם כשאני מתבטאת בצורה שלא מקובלת על חש"ה (חבורת שורפי החזיות).
הפעם זה קרה בגלל שהעזתי להתבטא נגד אפליה מתקנת לנשים. נכון שאפליה כזו נשמעת כמו פתרון צודק, אבל בפועל היא עלולה ליצור עוול מסוג אחר.
כשמקדמים אדם על בסיס מגדר ולא על בסיס כישרון, ניסיון או התאמה, אנחנו מחליפים אפליה אחת באחרת. במקום לייצר שוויון אמיתי, אנחנו משדרים שנשים זקוקות להנחות וזה פשוט לא נכון. ההיסטוריה מלאה בנשים חזקות, מוכשרות ופורצות דרך שהגיעו להישגים אדירים בלי מנגנונים של העדפה מתקנת, בהן זוכות פרסי נובל כמו פרופ' עדה יונה שלא קיבלה הנחות מאף גבר, מרגרט תאצ'ר שהפכה לראש ממשלת בריטניה בזכות יכולותיה הפוליטיות והמנהיגותיות, הדס שטייף שלא ביקשה רשות מגברים להוביל את מהפכת המי טו בארץ ואופרה ווינפרי שלא קיבלה תכנית בגלל שהיא אישה או בגלל שהיא שחורה, אלא פשוט בגלל שהיא מנחת טלוויזיה מצוינת. הנשים האלה לא ביקשו הקלות, הן דרשו הזדמנות שווה, והוכיחו שהיכולת מדברת בעד עצמה.
אני כתבתי שלושה ספרים בלי לקבל הנחה מאף גבר והרמתי מסיבה שבה לא רק חגגתי את יום הולדתי, חגגתי את המתנות שקיבלתי לאורך הדרך ואת כל מה שבניתי בעשר אצבעות. אם את אישה שבוכה שהפסדת משרה לגבר אז צר לי – את במקום קורבני וזו כנראה הסיבה שהפסדת את המשרה כי מעסיקים רוצים סוסים מנצחים ולא סוסים מתרצים.
ואם כבר לשבור תקרת זכוכית -אז קודם כל את זו שבתוך הראש שלנו
שבת שלום. אוהבת.
בתמונה מתוך מסיבת יום ההולדת שלי עם שרית יוחננוף חברתי היפה
צלם: רמי זרנגר
