המשפט הקטן הזה שבכותרת, שנאמר כבדרך אגב על ידי גבר חסר טקט, שלח אותי למסע ארוך וכואב – גם בגוף וגם בכיס – של טיפולי יופי מיותרים.
במקום להגיד לעצמי את מה שרמי קליינשטיין שר: "הוא לא שווה את הכאב שמתרוצץ אצלך בלב", נפלתי ישר למלכודת. מלכודת שבה אישה מתחילה למדוד את הערך שלה דרך העיניים של מישהו אחר.
אותו גבר, שבאותה נשימה גם רמז על ממדי הגוף שלי, שלח אותי הביתה בוכה. אחר כך הגיע צום של שלושה ימים, שנגמר רק כשנפלתי במדרגות והבנתי שלקחתי את זה רחוק מדי.
ברור שלא פגשתי אותו שוב. אפילו את שמו אני כבר לא זוכרת. אבל כמו שאומרים, אפשר לשכוח אנשים, הרבה יותר קשה לשכוח איך הם גרמו לך להרגיש.
הוא גרם לי להרגיש קטנה. לא מספיק טובה. לא ראויה.
אני, שהזזתי הרים, בניתי קריירה, כבשתי פסגות והתמודדתי עם אתגרים גדולים בחיי, נתתי למשפט אחד של אדם זר לערער אותי. למה? גם היום אין לי תשובה טובה.
השבוע נזכרתי בזה שוב. רגע לפני שיצאתי לים הסתכלתי במראה. מאז ירדתי במשקל, עשיתי טיפולים אסתטיים, ואני בהחלט נראית כמו התמונות שלי. ובכל זאת, הקול שלו עדיין הדהד לי בראש.
ואז שאלתי את עצמי: למה אנחנו, כל כך הרבה נשים, נותנות למילים של אדם זר מקום כל כך גדול? למה ביקורת אגבית מצליחה להישאר איתנו שנים?
ואולי השאלה הזו בכלל לא מיועדת רק לנשים.
אתם, הגברים שקוראים את זה, האם אתם באמת מבינים כמה כוח יש למשפט אחד שנאמר בלי מחשבה? כמה שנים הוא יכול ללוות אישה?
ואני באמת שואלת: האם לא עדיף להיות עם אישה שמרגישה בטוחה בעצמה, שאוכלת בהנאה, שמחייכת, שחיה בשלום עם הגוף שלה, במקום אישה שמפחדת מכל מבט או הערה?
אשמח לשמוע את דעתכם. רק בקשה אחת – בואו נדבר בכבוד.
