יש שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. חלקם פוגעים רק בנו. אחד מהם עלול לעלות לנו במדינה שלמה.
יש שקרים שסיפרתי לעצמי במשך השנים:
לקח לי שנים להבין שאלו היו שקרים שסיפרתי לעצמי, ושדווקא ההתפכחות מהם הפכה אותי לאדם חזק יותר.
אני יכולה לרדת במשקל באותה קלות שבה השמנתי.
אם אעשה ניתוח פלסטי, הביטחון העצמי שלי ישתפר.
אם הייתי ילדה מוכה ואישה מוכה, כנראה שהבעיה בי.
אדם שבגד באשתו לא יבגוד בי.
הרופא שמטפל בי רוצה תמיד רק את טובתי.
אבל יש שקר אחד שאנחנו מספרים לעצמנו כחברה, והוא מפחיד אותי יותר מכולם:
שמדינת ישראל היא עובדה מוגמרת.
היא לא.
בית המקדש חרב פעמיים. גם מדינות חזקות נפלו לאורך ההיסטוריה. יש לא מעט אנשים בעולם שהיו שמחים לראות גם את ישראל נעלמת, וחלקם עושים לא מעט כדי שזה יקרה.
אז מה אנחנו עושים כדי למנוע את זה?
ואל תגידו לי "נשים פתק אחר בקלפי". הבחירות הן חלק מהדמוקרטיה שלנו, אבל הן לא יכולות לפתור לבדן את מה שקורה בינינו. כל סקר מראה עד כמה אנחנו מפולגים. גם אחרי כל מערכת בחירות, חצי מהעם נשאר מאוכזב.
הפתרון לא יתחיל רק בכנסת. הוא חייב להתחיל גם בינינו.
ממני.
וממך.
כן, אתה שקורא לי "ביביסטית".
כן, את שמשוכנעת שאני שייכת לכת רק כי אנחנו לא מסכימות על כמה נושאים.
כן, אתם שמדווחים על פוסטים רק כי הם מעצבנים אתכם.
אולי די?
אולי נתחיל להעניק קצת יותר מילים טובות ופחות עלבונות?
אני הראשונה שמודה שגם אני לא תמיד הצלחתי בזה.
לקראת תשעה באב אני רוצה לקחת על עצמי אתגר קטן.
לא עצומה.
לא הפגנה.
לא חסימת כבישים.
רק לפתוח קצת יותר את הלב.
במשך שבוע אחד אשתדל להחליף שלוש מילים:
במקום "שמאלני" או "ימני" – ישראלי.
במקום "דפוק" לנהג שחתך אותי – אולי הוא פשוט ממהר.
ובמקום לשפוט, אנסה להבין.
אולי זה לא ישנה את המדינה בשבוע אחד.
אבל כל כד שנשבר אפשר לאחות. לא כדי להסתיר את הסדקים, אלא כדי להזכיר שגם אחרי שבר אפשר לבחור להתחבר מחדש.
לקראת תשעה באב אני בוחרת באהבת חינם.
